בשעת ערב תמימה, לפני כשעה וחצי בקירוב, יורד אנכי עם שקיות המחזור העמוסות בבקבוקי זכוכית והולך לכיוון פחי המחזור. כן, ניחשתם נכון. אין לי חיים באופן כללי ומחזור הפך לתחביב ראוי. לעולם מי שיש ספק – זה ממש לא יעזור.
הגרמנים זה עם מאותגר ומאתגר. להם יש שלל פחים בכל צבעי הקשת וכאשר אדם ניגש לפחים, כל עיני השכנים נשואות אליו לוודא ולפקח באדיקות כי המיון מבוצע כהלכה. כפי שאנחנו יודעים – לגרמנים יש איזה משהו לא ברור עם מיון. הם מאסטר למיונים. תכונה מיותרת לכל הדעות, עוד אחת מיני רבות.
פה המיון זה קטע של יוקרה – מי שממיין יותר טוב משכניו חולם על פרס נובל לאיכות הסביבה בשנה הבאה בשוודיה הבנויה.
בלכתי אל פחי הזכוכית אשר מונים סה״כ שני פחים: אחד לזכוכית רגילה, אחד לזכוכית בצבע, אישה גרמניה תוצרת ווילמרסדורף חולפת על פניי ובוחנת את הנעשה.
״סליחה״ היא אומרת לי.
אני משיב בנימוס: ״שלום ערב נעים. מה הבעיה בבקשה?״ בתמימותי חשבתי שזרקתי את בקבוקי הזכוכית בצבע לפח של הזכוכית הרגילה ולהפך.
היא משיבה: ״זה פח פרטי״
עניתי לה: ״באמת? הוא לא שייך לעיריית ברלין, כמדומני, רכוש ציבורי? מי בעליו? את?״
היא משיבה: ״לא. אבל הפחים במתחם הזה משרתים את הבניין הזה והזה והזה״ ותוך כדי היא מצביעה עם היד על הבניינים המדוברים.
אמרתי לה: ״יפה. תסתכלי על הבניין הזה שהצבעת עליו מתוך השלושה, אני שם בקומה השלישית. את מוזמנת לקפה״
אויי, איך היא התנצלה. ״לא יצא לי מנומס״ היא אומרת לי באנגלית עם מבטא גרמני כבד.
אח״כ המשכתי בדרכי רק כדי לראות את הגברת עוברת מולי עם ה BMW קבריולה שלה ומנופפת לי לשלום המלווה בחיוך מקצה לקצה כאילו בעשר דקות מגרמניה חטטנית עם שאלות מטופשות היא הפכה לחסידת אומות עולם, אוהבת אדם ומאמינה כי זכויות הפחים הן שמורות לכולם.
נופפתי לה בחזרה, מחייך עד בלי דיי ובתוך ליבי זרקתי איזו קללה או שתיים.
קיצר, עזבו.
יש פה כמה גרמנים שמכת חשמל אחת לשבוע הייתה עושה עימם חסד.
