עם שלוש מזוודות וללא משאית ציוד.
לא בכל יום מגיעים שכנים חדשים להתגורר ברחוב הצדדי והשקט בהמבורג.
היא תהתה האם לגשת והחליטה להמתין."ניתן להם קצת זמן", חשבה בליבה.
הערב ירד והאור בחלון הגדול שמול ביתה הבהיר את המצב. הלילה, הם יישנו על הרצפה בחדר ריק.
למחרת בבוקר כבר הגיעה לדלת הבית ובידיה שולחן קטן, מזרון, ומספר כיסאות.
"שלום, אני דוריס השכנה", הציגה עצמה באנגלית עילגת. מספר המילים בגרמנית שנדחפו להמשך המשפט לא הצליחו להאפיל על החיוך הטוב שלה. היא באה בשלום. היא רוצה לעזור.
מוזר, חשבנו שהגרמנים מאד מסוגרים בעצמם.
מאז חלפו כשלושה חודשים וכבר הכרנו את פיטר בעלה הנכה. דוריס, אשה כבת 70 מטפלת בו יפה כל כך. ברוך ובחמלה. בכל יום אפשר לראות את שניהם צועדים לאיטם בעזרת הליכון ברחוב הקטן. פיטר אינו דובר אנגלית ודוריס, למעשה, משמשת לו ידיים ורגליים ופה. היא מורה לריתמיקה במקצועה. הוא פנסיונר של 'בלום אנד ווס', כך סיפר כשראה את השרשרת בעלת תליון העוגן התלוי לצווארי. יש להם שתי בנות בוגרות שכבר מזמן עזבו את ביתם. הבית הותיק ביותר ברחוב.
לא מזמן פניתי אליה והזמנתי אותה לסעוד עמנו ארוחת שבת. הסברתי לה על המנהגים. על כך שאנחנו מקדשים ומברכים. והיא שמחה כל כך. יש לי משהו עם היהודים, אמרה. וכך, יום למחרת ניצבה מול דלתי עם תאריך כתוב על נייר, בעודה בודקת מולי אם זה בסדר שיבואו אז.
הנהנתי בשמחה.
פיטר ודוריס התייצבו בדיוק בזמן.
מחוייכים ומסודרים.
פיטר חבש את הכיפה ודוריס תהתה האם גם היא נדרשת בכיסוי ראש. חייכתי אליה ברכות מקורצת "זה בסדר דוריס, יש לנו פטור".
ציקי עצם עיניו והתרכז בקידוש הממשמש ובא. כמה יפה זה שבכל ערב שישי אין ברגע הזה שום אינרציה, חשבתי. זו כוונה מלאה ברגע. ואז המילים יצאו. המילים האלה כל כך ברורות בארץ, וכל כך ממלאות ומשמעותיות בניכר.
ברכנו על הלחם והשיחה קלחה.
דוריס סיפרה כי משפחתה הגרה לגרמניה מרוסיה. החינוך הרוסי הקשה שקיבלה לא הצליח להשפיע על נפשה החופשיה. היא אוהבת אדם באשר הוא אדם.
פיטר הביט בה בהערצה. האיש בשלייקס לא פצה פיו, אך הבין כל מילה. היא החלה לשאול על ליל ה-9 בנובמבר. "זה תאריך חשוב לכם, היהודים, נכון?"
חייכתי במבוכה.
כן. עניתי. "ליל הבדולח, 1938". קריסטל נאחט, היה שם יפה לליל הפרעות המזוויע ביהודים. לצערי, אנחנו כבר לא מציינים אותו יותר מדי בארץ. פה בגרמניה, דוקא נערכים טקסים.
"את יודעת", פנתה אלי דוריס ברוך, "הבית שלנו נבנה ב-1938. אבא של פיטר גר בו במלחמה"… האזניים של ציקי ושלי הזדקפו. בשניות קצרות, זה יכול להפוך למעמד לא נעים. ההסטוריה הזו לא מספיק רחוקה כדי שנדבר עליה בניתוק רגשי, חשבתי. ומי יודע מה עוד יועלה בשיחה.
שתיקה של מבוכה.
ואז היא המשיכה…"כשאבא של פיטר הוריש לנו את הבית, עלינו לעליית הגג ומצאנו שם כיסא וחבל תלייה לכביסה…הסתתרו שם יהודים. אבא של פיטר התנגד לנאצים והסתיר אותם שם". הלב שלי התחיל להלום ולבכות בו-זמנית. פה, בבית הותיק ליד, זה עם הגינה הירוקה והמטופחת בידי שני בני זוג מבוגרים, הוסתרו יהודים במלחמה. פיטר הביט בי בעיניים כחולות טובות, כמו מבין את הסערה שהתחוללה בתוכי. אתה שומע על כך בכל יום שואה. בכל שנה שורדי שואה אמיצים מספרים את סיפורם והנה, מן הצד השני, באבחת ארוחת ערב, ביום שישי שגרתי עם השכנים, אתה מגלה שבבית ליד, התרחשה הסטוריה אנושית וחומלת כלפי בני עמך. כזו שלעולם לא היית מנחש שתפגוש בך באקראי, בבית הצמוד, ברחוב הצדדי בו בחרת לגור.
לאחר הארוחה פיטר ודוריס קמו בנימוס. השעה כבר הייתה קשה להם, ו"מחר יש גינה לנקות וענפים לגדום מהעץ הסורר". נפרדתי מדוריס המקסימה בחיבוק הרגיל. אך הפעם, כשניגשתי להיפרד מפיטר, לחיצת היד הרשמית של תחילת הערב, הפכה לחיבוק ארוך וחם.
אני חושבת, שגם בלי הרבה מילים, שנינו הבנו למה.
