יצאתי מהמעלית בקומה ה-14. גוש בטון ענק, בנין שנבנה בשנות השיבעים במזרח ברלין. מיקום מרכזי מוקף בתעלות מים, לא רחוק מהחומה שחילקה את העיר. זאת הדירה השלישית שאני רואה, אולי עכשיו יהיה לי יותר מזל?
למפלצות הבטון האלו קוראים פלאטנבאו, כיוון שהן מורכבות מפלטות בטון תעשייתיות. בנייה זולה ומהירה שהיתה אופיינית למזרח גרמניה הסוציאליסטית.
כריסטיאן פותח לי את הדלת, בן כשלושים וחמש, ממושקף ונראה כמו איש הייטק או רואה חשבון ואני ישר שם לב ישר לפנס הכחול שמעטר את העין השמאלית שלו. תוך כדי שאני חולץ את הנעלים (כי בגרמניה חולצים את הנעלים בכניסה לבתים) אני מתחיל בשיחה ודי מהר הסקרנות גוברת עלי, ״איך זה קרה לך?״ אני שואל וכריסטיאן עונה, ״התקיפו אותי בפארק בנויקלן, הייתי עם חברה שלי ועוד חבורה של עשרה חברים כאשר חמישה חבר׳ה צעירים התגרו בנו וכשהגבנו התחילה קטטה. אומנם הם היו פחות מאיתנו אבל הם ידעו איך להפריד ביננו. הם לא לקחו מאיתנו כלום לומרות שהם כנראה ניסו.״
״ותפסו אותם?״ אני שואל. ״תפסו רק אחד מהם״ הוא עונה. ״הוא היה שמן ולא הצליח לרוץ מהר והמשטרה הצליחה לתפוס אותו. הוא היה אחד מהחבורה אבל דווקא הוא לא התקיף אותנו.״
״אז בטח כבר שחררו אותו.״ אני אומר.
״כן אבל אולי הוא נתן להם את הפרטים של האחרים.״
אני שואל האם הם היו ממוצא מזרח תיכוני.
״כן, אבל הם היו בערך בני שבע עשרה או שמונה עשרה ובעיר שאני בא ממנה במזרח גרמניה גם נערים גרמנים עושים דברים כאלו.״ חשוב לו להראות שהוא לא גזעני אני חושב לעצמי.
אני מספר לכריסטיאן שגם אני עברתי תקיפה כאשר יצאתי ממועדון בקייב לפני שנתיים. שנינו מסכימים שהיה לנו מזל שלא נפצענו יותר קשה ולא מבינים למה אנשים לא יכולים פשוט לחיות את החיים שלהם בלי להזיק לאחרים. אחוות מותקפים. אנחנו ממשיכים וכריסטיאן מראה לי את החדר. הוא קטן ולא מזמין, מוקף בנוף של בנינים וכבישים סואנים אבל עדין שקט בגלל הגובה.
אבל כריסטיאן נחמד, הסלון גדול והמיקום מרכזי. ממש לא דירת החלומות שלי אבל להתחלה בברלין זה בסדר ואני כבר מאומן מחיפושי הדירות בת״א, קודם אומרים שרוצים ואח״כ מחליטים. אסור למצמץ.
אני אמור לכריסטיאן שאני מעונין בחדר והוא עונה שהוא גם מעונין שאני אקח אותו. אבל יש עוד אנשים שמגיעים לראות אותו היום ומחר. הוא יחזור אלי עד מחר בארבע.
למחרת כריסטיאן מודיע לי באימייל שהוא מצער אבל הוא החליט לתת את החדר למישהו אחר.
האמת שזה עדיף ככה, לא באמת רציתי לגור שם. אז החיפושים ממשיכים.
