מאז ומתמיד סלדתי מהתרפקות על קלישאות ואתוסים לאומיים קל וחומר שזה נוגע לקולינריה ובהתרברבות ברחבי תבל על פלאפל, חומוס וסלט ישראלי. בואו נודה על האמת, לא קיים דבר כזה מטבח ישראלי או מאכל לאומי, כעם גולתי הבאנו איתנו את מאכלי ארצות המקור או שבדומה לדברים אחרים גנבנו מהערבים וייחסנו לעצמנו. ועם כל הכבוד לעגבניות השרי, זה לא תירוץ לפסטיבלי אוכל ישראלי שמופיעים כפטריות לאחר הגשם. (ולא חסר פה גשם!)
כן. זו היתה המנטרה שנשאתי בגאון עד לא מזמן. אך החיים בגולה מביאים איתם דחפים אמוציונליים ובלתי נשלטים לטעמים וריחות מוכרים ועם כמה שניסיתי לנטרל את הדחף עם כתף חזיר, שרימפסים בטמפורה והמון קרטופל (תפוחי אדמה), לבסוף נשברתי ונפלתי לקלישאה, לאתוס הלאומי, הבנאלי ואף מביך – הודיתי בפני עצמי ובקול רם שהדבר שאני הכי מתגעגע אליו זה חומוס+פלאפל+פיתה ואך ורק ישראלי, המקורי!
כך מצאתי את עצמי בעיצומו של פרויקט קולינרי על מנת לספק את תאוות החך שמכילה בתוכה כל כך הרבה רבדים. לא הייתי מוכן להתפשר על כל מיני זיופים מקומיים כדוגמת: הומוס כתום שמוגש עם קרקר וכוס בירה, או חיקויים טורקיים שמוגשים בלאפה אוורירית מחוררת.
אני רוצה לנגב, לסובב , לקרוע פיתה, שייזול לי מהפה על כל הבגדים ושאדיף ריח של חולון במשך שבוע! ידעתי שאין מנוס, אני צריך להפשיל שרוולים ולהכין את מנת החומוס פלאפל בעצמי.
אך איך אשיג עכשיו גרגירי חומוס, טחינה גולמית, פלאפל והקשה מכל – פיתות? הבנתי שהתשובה תבוא רק מכיוון אחד – אלוהים. על כן איתרתי את סניף חב״ד המקומי והלכתי לשם נחוש ובטוח.
בכניסה פתח לי את הדלת דוס חביב, סיפרתי לו בקצרה את קורות חיי, תוך השמטת פרטים שאינם מתחברים לנרטיב היהודי ונראה היה שאני קרוב מתמיד להשיג את מבוקשי.
טרם קניית המצרכים אולצתי לעשות סיור בבית הכנסת, כלומר במרתף דלוח, תת קרקעי שברגע שאתה נכנס אליו בין אם אתה מאמין באלוהים או לאו, אתה מתפלל שתצא משם בשלום.
ואז בתוך כותלי בית הכנסת שאל אותי האברך שאלה אישית שלא ניתן להתחמק ממנה –
״אתה גר לבד?״
״הממ, אתה מכיר את הסיפור על יונתן ודוד ועל אהבתם שנפלאה היא מאהבת נשים…״ – ניסיתי לרמוז לו מבלי לעורר דרמות מיותרות.
מסתבר שזו היתה טעות איומה, הוא פירש את זה כהבעת עניין בסיפורי התורה והחל למנות לי את כל סיפורי הנביאים.
אך עם כל הכבוד לדבורה הנביאה, אני הגעתי עד הלום למען מטרה אחת ברורה – פיתה!
קטעתי את דבריו, וסיפרתי לו שאשתי מחכה לפיתות ושהשבת עוד מעט נכנסת, אז אם אפשר להמשיך בשיעורי תורה בהזדמנות אחרת.
נראה שזה עבד, קיבלתי את אבקת הפלאפל הכשרה למהדרין, שקית פיתות קפואה משנת תרש״ח ולוח שנה עברי-יהודי-תנכי. כרגשות אשמה על החטא שביצעתי בבית הכנסת, הוספתי מעשר לתשלום וחזרתי הביתה להגשים את הפנטזיה הפרועה שמתרוצצת בראשי כבר 3 שנים.
הנה התוצאה לפניכם, האמת – לא מוצלח כמו בפנטזיה, אך עדיין הכי קרוב שיכולתי לגעת בארץ הקודש מגרמניה.
ערב נעים, כשר ומבורך !
אמיתי
