לא בדיוק אהבה ממבט ראשון, יותר אהבה נרכשת, אהבת אמת… כשהגעתי לפה לראשונה, אני מודה, חשבתי לעצמי שזאת העיר הכי מכוערת שראיתי, המקום הראשון שהגעתי אליו היה אלכסנדרפלאץ. המחשבה הראשונה היתה על הגודל והשניה על הכיעור, טיפת צבע היתה משנה הכל, אבל בחרו אפור, למה אפור…
גרמנים לא חזקים בצבעים גם למוניות יש צבע מוזר, וזה עוד לפני הצינורות הסגולים שרצים בכל העיר, והבתים הורודים עם גגות ירוקים, אולי כן עדיף אפור?!
כשהגעתי לפה הכל היה מנופים, יער של מנופים, לא משנה לאן הלכתי תמיד הייתי באתר בניה, רוב הבניינים היו מקרטון עם תמונה של הבניין, מרחוק זה נראה אמיתי, אבל עדיין זה תפאורה. לא הבנתי איך בונים את העיר עכשיו אם היא נהרסה במלחמה לפני 70 שנה.
הטעות שלי הייתה לטוס בלי לחקור, את כל מה שידעתי על העיר קראתי במטוס, מעבר לזה לא נגעתי בספר שקניתי בדיוטי. חשבתי שברלין זה כמו פראג פריז פירנצה, מטילים בין מבנים עצומים ומצלמים, אוכלים שותים ונהנים, אבל לאחר שהתאכזבתי משלושת האתרים שתיכננתי לראות, לא המשכתי הלאה, הרגיש לי מיותר, ברלין לחלוטין לא מה שציפיתי.
אחרי יומיים הרגשתי שמיציתי וחשבתי לעבור ליעד הבא, אבל נגמרה לי הסוללה ולא הצלחתי לחזור למלון, קניתי מפה מנייר כמו של פעם וביקשתי מהמוכר עזרה במציאת המלון, המוכר היה מהגר ולא הבין אנגלית, אבל מה שהוא סימן לי על המפה גרם לי להישאר פה 8 שנים! אהבה שהפכה לסינדרום ברלין …
