בן פישר עבר לברלין לפני כארבע שנים בצורה די ספונטנית לאחר שעבר בעיר והתאהב בה, וזה קרה דווקא בתקופת החורף שבברלין כידוע הוא לא מהקלים.
פה הוא מספר מה הוא אוהב בחיים בעיר, מה הפתיע אותו אצל הגרמנים ואיזו תכונה הוא פחות אוהב אצלם. בן גם ממליץ על ביקור באחד מהאתרים עוצרי הנשימה הקיימים בברלין שדווקא ישראלים רבים לא מכירים ולא מגיעים אליו.
את בן פגשתי לראשונה בסיור שהוא אירגן והדריך בהתנדבות, לרגל יום השנה לליל הבדולח ברובע שרלוטנבורג שהיה הרובע היהודי של ברלין, סיור שהיה גם מלמד וגם מרגש מאוד.
איך התגלגלת לברלין?
"התגלגלתי לברלין" זאת אכן הגדרה קולעת – זה היה ממש במקרה. לפני כמה שנים ביקרתי חברה בהמבורג, ובדרכי חזרה לישראל, החלטתי לעבור בברלין, לשהות כאן כמה ימים, לראות על מה כולם מדברים… זה היה ינואר קפוא ומושלג, מצאתי סאבלט חמוד בלב נויקלן, יצאתי לשוטט כל יום בעיר הגדולה והלבנה, התמלאתי בהתפעלות וסקרנות ונהניתי מכל רגע. "כמה ימים" התארכו לכדי חודש שבסופו הבנתי – אני רוצה לגור כאן. חזרתי לישראל, התפטרתי מהעבודה, חיכיתי מספר חודשים למציאת מחליף ובסופו של דבר חזרתי.
בברלין הספקתי לסיים תואר ראשון בחינוך ותואר שני בכלכלה פוליטית, אבל מבחינתי הלימודים היו יותר "תירוץ" להישאר עוד ועוד – פשוט התאהבתי בברלין, וככל שהזמן עובר החיבה לעיר רק גוברת.
איפה בברלין אתה גר? ספר קצת על השכונה שלך.
עברתי הרבה דירות בשנים האחרונות, אבל רובן ככולן ממוקמות בנויקלן, על הגבול עם קרויצברג. זה מדהים אותי תמיד כמה הבדל יכול להיות בלגור בתוך אותה שכונה, אבל במרחק כמה רחובות – זוננאללי, שילר קיצ, קורנר קיצ – לכל אזור קטן כזה יש אופי טיפה שונה, אבל בכלליות, זוהי נויקלן – ערב רב של לאומים, עם נוכחות משמעותית למזרח התיכון. כיום אני מתגורר בקרבת תחנת הרכבת של הרמנשטראסה, ובעיני מדובר בשכונה הכי "מחוספסת" בה גרתי. שילוב מבלבל של בתי קפה נעימים, שכנים כיפיים ומקסימים לצד הרבה הומלסים ושיכורים הממלאים את הרחוב. לא מתאים לכל אחד, אבל אני כבר התרגלתי.
במה אתה עוסק?
בעברי עבדתי למעלה מעשור בארגון חינוכי גדול בישראל. זמן קצר לאחר הגעתי לברלין, החלטתי לשלב את אהבתי ותשוקתי להיסטוריה עם הניסיון העשיר שלי בהדרכת נוער ומבוגרים, ונעשיתי למדריך תיירים. הרוב המוחלט של הלקוחות שלי מגיעים מצפון אמריקה, אנגליה ואוסטרליה. אני נהנה לפגוש תיירים מכל העולם ולחשוף אותם לעיר ולסיפוריה. מדי פעם יוצא לי להדריך ישראלים, והאמת שזה פשוט הרבה יותר כיף – בניגוד לדימוי שדבק בהם, הישראלים הם תיירים מאוד סקרנים ואינטליגנטיים, אוהבים היסטוריה, תרבות, אוכל וגם לצחוק תוך כדי. נכון, בכל סיור ישאלו אותי באיזשהו שלב איך מגיעים ל"פריימרק", אבל אני מאוד מבין – לתייר הישראלי הרגיל למחירים מאוד גבוהים בארץ, שופינג הוא חלק מהחוויה וממטרת הביקור.
כשאני לא מדריך תיירים, אני חוקר וכותב על תחום יחסי העבודה והאיגודים המקצועיים בעולם העבודה הדיגיטלי. בגרמניה יש מערכת יחסי עבודה מאוד מעניינת ומתקדמת, וגם המערכת הישראלית מאוד מפותחת ומתחדשת. אני מנתח את השינויים בעולם העבודה ומנסה לפתח תיאוריות בנות זמננו לבעיות של עולם העבודה החדש.
ספר על משהו שהפתיע אותך בגרמניה.
אני לא מתיימר לדבר על גרמניה – אני גר בברלין ואת ברלין אני מכיר, וגם כאן – מדובר בעיר עצומה ומגוונת, ואני מכיר היטב רק חלק קטן ממנה. דבר אחד למדתי די מהר – גרמנים אוהבים לעמוד בתורים. בהתחלה צחקתי מזה, היה נדמה לי שכשגרמנים רואים תור – הם מיד נעמדים, כי כנראה שבסופו יש משהו טוב. בסוף הבנתי – לעמוד בתור ולחכות בסבלנות זאת הדרך המהירה ביותר לקבל את מה שאתה רוצה. מי שמנסה לתחמן, לעקוף ולהידחף, זוכה להתעלמות רועמת, עד שילמד את הלקח. אז עדיין "מגרד" לי להידחף בתורים ארוכים ומשמימים, אבל אני חושב שכבר למדתי והתחנכתי יפה.
מה אתה אוהב בחיים פה?
קודם כל, אני אוהב את התחבורה הציבורית. הקלות בה אפשר להתנייד לכל מקום ובכל שעה הופכת את החיים להרבה יותר מעניינים ומלאים. אני גם אוהב את הכבוד ההדדי בין האנשים, בגרסת "חייה ותן לחיות". כל עוד תעסוק בענייניך ותכבד אחרים – יכבדו אותך. הכבוד הזה גם מתרגם גם ליחסים בין המינים – אני נהנה מהאווירה השוויונית בין המינים והמגדרים השונים, חופש לחיות ולהתלבש ולאהוב ללא ביקורת ומגבלות. האווירה המכבדת תורמת גם ליכולת לתקשר "בגובה העיניים" – אפשר לנהל שיחות חולין בסופרמרקט, בקפה או במועדון – ללא חשש מתמיד מ"חציית גבולות" מצידך או מצד האדם איתו אתה מדבר. בשונה ממה שניתן לצפות מהחיים "בעיר הגדולה", הניסיון שלי מלמד שהכבוד הזה מאפשר לאנשים להיפתח ולשתף וליצור חברויות חדשות בקלות.
מאיזה אוכל אתה נהנה פה? יש איזו מסעדה שאתה יכול להמליץ עליה?
כשזה נוגע לאוכל, לא הייתי מסמן את גרמניה כיעד מועדף או מומלץ. אמנם בברלין אפשר למצוא כל סוג של אוכל, וברמה לא רעה, אבל לשמחתי אני אוהב אוכל פשוט ולא מטריד עצמי יותר מידי במרדף אחרי המנה המדהימה שכולם מדברים עליה. תנו לי חומוס אצל הלבנונים בזוננאלליי ואני מרוצה.
מה היית משנה פה אם היית יכול?
גרמנים בדר"כ אוהבים "לחגוג" את אווירת קבלת השונה שלהם, אבל לעיתים קרובות מתברר שזוהי "קבלת שונות" ממקום מעט מתנשא, כלומר – "אנחנו נהנים מהצבעוניות ומהשונות אך יש לזכור כי אופן החשיבה שלנו הוא מתקדם יותר וכדאי להקשיב לנו ולעשות כמונו". אמנם גרמניה היא מדינה מתקדמת בהרבה תחומים ואפשר ללמוד מהגרמנים לא מעט. יחד עם זאת, הגאווה הזאת לפעמים מונעת מהם לראות שיש עוד דרכים לעשות כל מיני דברים, ושהם אף יכולים באמת ללמוד מהשונות.
למה אתה מתגעגע בארץ?
אולי זה ישמע בסתירה למה שכתבתי קודם על הכבוד ההדדי, אבל אני מתגעגע לישירות והכנות הישראלית – היכולת או הציפייה לומר מה שאתה חושב, בצורה גלויה וברורה. אינני מתגעגע ל"חוצפה" הישראלית – אני פשוט אוהב לדעת עם מי אני מדבר, מה הוא/היא חושבים באמת ולמה הם מתכוונים בדבריהם ומעשיהם. עם גרמנים צריך לדעת לקרוא בין השורות – כישור יעיל למי שמתעסק בפוליטיקה אבל בחיי היום-יום זה לפעמים מתסכל.
מלבד זאת, אין פה ים והחורף חשוך וממושך. החודשים האחרונים של החורף, בסביבות מרץ-אפריל (ולפעמים מאי!) הם קשים מנשוא.
יש לך המלצה לביקור במקום פחות מוכר בברלין?
בפאתי העיר ניצבת גבעת רדאר אמריקאית מתקופת חלוקת ברלין והמלחמה הקרה, הנושאת את השם הדרמטי טויפלסברג – "הר השטן". מדובר בתל מעשה ידי אדם שנערם מהריסות ברלין החרבה של אחרי מלחמת העולם השניה. אמנם הגבעה היא רק בגובה 120 מטרים, אבל במישור השטוח עליו שוכנת ברלין, זה ממש "הר". מפסגתה ניתן להשקיף על כל העיר, וביום טוב אפשר לראות את החרמון. תחנת הרדאר הנטושה שימשה קנבס חלק להמוני אומנים שהטביעו בה את חותמם – מקום יפיפיה הן בשל הנוף והן בשל האמנות המעטרת אותו.
איך מגיעים – לוקחים רכבת ס-באהן לתחנת Grunewald, ומשם עלייה קלילה של כחצי שעה במעלה הגבעה.
איך אפשר ליצור איתך קשר?
קל לפנות אלי דרך עמוד הפייסבוק שלי.
לבירורים בנוגע לסיורים אפשר כמובן גם לשלוח אימייל ל- Ben.in.berlin.info@gmail.com
פתחתי גם חשבון אינסטגרם בו אני משתף תמונות מחיי העיר הגדולה – ben.in.berlin_tours
