סיפור מחיי משפחתנו, כל מילה אמת.
בילדותי אהבתי מאד ללכת לכיכר המושבות. היא כבר מזמן לא היתה כיכר, אבל היתה בה אטרקציה מיוחדת לילדים – מדרגות נעות. המדרגות לא הובילו לשום מקום, אלא רק מתחת לכיכר כדי לעלות בצד השני של הרחוב, אבל אלה היו המדרגות היחידות בתל אביב. והיו שם גם שירותים ציבוריים, מלאי צחנת שתן וליזול.
ולמה אני מספר לכם את זה? תיכף תבינו.
יום אחד שלחה הסבתא אסתר את סבא ליפא שלנו ללכת אחרי העבודה לקנות חצי תריסר גרביים בחנות הגלנטריה והטריקוטז' של אדון חרסקו בסמטת בית הבד.
סבא עבד בבניין של העיריה ברחוב ברנר, וסמטת בית הבד נמצאת כידוע ליד בית רומנו, ובדרך עוברים בכיכר המושבות.
הקיצר, בדרך נזקק סבא לנקביו, או היה צריך פיפי, בלשון חכמים. אחרי שיצא מה שיצא ולאחר שאמר ברכת אשר יצר, נפנה סבא לצאת מהמקום כשלפתע ניגש אליו יקה אחד לבוש בחליפה מהודרת ואוחז מזוודה גדולה בכל יד.
– יסלח נא לי ביטה אדוני, אמר היהודי, מיינע נאמע איסט פריץ!, שם שלי הוא פריץ, נעים מאד אדוני!
– כיין? ענה סבא
– יסלח לי, אדוני, אמר היהודי, הרצפה כאן מאד מאד שמוציש ואלה מזוודות חדשות, שמא יואיל כבודו לעשות לי עפעס איזו טובה גדולה?
– כיין? ענה סבא
– אולי יואיל אדוני ביטע לפתוח לי כאן את הריצ'רצ' של החנות של המכנסיים כדי שאוכל פישן? אמר פריץ.
לסבא לא היה נעים אז הוא פתח.
– ועוד בקשה קטנה לי אליך, אולי יואיל אדוני בבקשה לפתוח לי כאן את החנות של התחתונים ולשלוף לי את השמעקעל שלי כדי שאוכל להשתין? ביקש היקה.
לסבא לא היה נעים אז הוא שלף לו את המה-שמו וגם כיוון. היטב כדי שלא ייפגע מהזרם.
– ויעשה לי אדוני טובה? אני חושב אנחנו חברים מספיק לעבור לגוף שני? תנער קצת כדי שלא יהיו לי טיפות במכנסיים?
סבא ניער, היתה לו ברירה?
– ועוד בקשה קטנה לי אליך, אולי אתה מוכן בבקשה לסגור לי את החנות?
נו? צריך לסגור אז נסגור והנודניק יעלם לי מן העיניים, אמר לעצמו סבא
– באמת תודה רבה לך אדוני, ויש לי רק בקשה אחת אחרונה. אולי אתה מוכן בבקשה להחזיק לי את שתי המזוודות? הרצפה מאד מאד שמוציש כאן.
– בשביל מה להחזיק לך את שתי המזוודות? שאל סבא
– בשביל אני לרחוץ ידיים נטורליש.
