המזג אוויר שקיבל את פניי מאז חזרתי לברלין הוא לא פחות ממושלם, לפגוש שוב פנים מוכרות, דיירי ברלין, ששמים את החופש והפתיחות כלוח על ליבם זה לא פחות מהנאה צרופה. השוטטות הארוכה בסוף השבוע בין גלריות, פארק, רחובות הומי אדם, קצת מסעדות ובעיקר הליכות ארוכות בקצת שמש, קצת עננים ושוב… האנשים… האנשים…. מזכירים לי שלטוב יש דרך משונה אך בסוף הוא מנצח. וזה נוק אאוט מפואר ומטריד במיוחד אם שוב (מכורח הנסיבות) נחשוב שכרגע חזרתי ממדינת ישראל השוקעת, הבית של העם היהודי שאיבד את שפיותו, שלא נדבר על צלם אנוש. אותו עם נבחר, אור לגויים שלא ברור מי בחר ושאולי חושך יתאים יותר מאור במקרה זה.
דוסטויבסקי, ניטשה ואנשי רוח נוספים לא פעם כתבו ועסקו בכלוב של נפש האדם. אילולא היו חיים בהווה הם היו גרים בברלין – התרופה האולטימטיבית לכאב הנפשי שחוו.
אבל ברלין ממשיכה בשלה, לברלין חיים משלה, קצב ייחודי רק לה. ברלין מראה לכולנו איך נראית אהבה, איך נראה חופש ומה זאת קבלה והכלה.
ההיסטוריה אוהבת לצחוק לכולנו בפרצוף ואם יש אלוהים אז גם הוא כנראה אוהב לעשות דאחקות כי אין בזה היגיון, אין בזה שפיות. יש רק מציאות. מציאות טובה והיא נחלתה של ברלין החופשית.
בתמונה: לב אחד מבין רבים שצוירו על רחוב בשונברג.
חיים בברלין? מסכימים עם אלמוג? ספרו בתגובות על החוויה שלכם
