Schnaittach היא עיירה אקראית.
אתה בכלל הגעת לשם כדי לשחות. השמים כחולים וזה אף פעם לא מובן מאליו. אבל הטמפרטורה קרה, והמים לא פחות. אתה אומר ננסה, וגם הכפר הצמוד מפתה אותך. אתה סקרן לתור אותו קמעה, ולשתות בו קפה קוראסוני של בוקר חם. הבריכה כמעט ריקה ואתה בותק את בתוליה. הקור עוטף אותך כמו שכבת קרח דקה, שלא מרפה גם לאחר עשרים דקות שחיה. ועכשיו תור הכפר.
מרחוק אתה רואה שער מקושת קבוע בחומה, וברקע הר שמתנשא, ומרבדי דשא שגולשים אל בתי הכפר. והנה שלט קטן ״בית הקברות היהודי״, נוכחות יהודית אקראית כבר לא מפתיעה, ובכל זאת משהו בפנים זז. החניתי את הרכב מחוץ לשער, וחיפשתי חצר קפה שטופת שמש. ובכן אתה לא בצרפת, והימים ימי חופשה, ובית קפה (פתוח) אין. המשכתי לשוטט במה שנראה כקיבוץ רחובות וסמטאות, בתי עתיקים וכאלה צעירים יותר. שלט מול בית מתנשא, מספר את ההיסטוריה שלו, ואת היהודי שבמאה ה- 16 דר בו.
אני שואל מעוצבת משקפיים על מוזיאון, או על איזו מזכרת יהודית פה, והיא אומרת לי שני הדברים גם יחד שם מעבר לפינה. בית פרנקוני מסורג קורות עץ עבות טיח דק אבנים קטנות ורעפים אדירים, מספר לי שהחל כבית כנסת בשנת ש״ל, כלומר מציין עוד מעט 450 שנה. כך גם הכתובת שעל הקיר שהותרה לא מטוייחת, כמו אמה על אמה זכר לחורבן. אבולוציות שלמות עבר המבנה בשירות היהודיים שמנו עשרים אחוז מהמקום. אם עשרים אחוז היו יהודים פה, וודאי הייתי מוצא בית קפה רוטשילדי או ניויורקי, או איזה חצר שטיבלאך להשתזף בו.
במורד הסמטה שני ילדים ערבים משחקים. אהלן כיפכום? מניח, הילדה עונה בעיניים זורחות סקרניות והילד מאחוריה על סף המדרגות. שו אסמכום? אנא מלאק ואנא אמיר. את באמת מלאכית אני אומר לה ואתה באמת גבוה כמו אמיר. שניהם היו מרוצים ונפניתי. הילדים הערבים החיים החליפו בדמיוני את היהודים שאינם. עליתי לבית הקברות, ומצבת בטון מלבנית ניצבה בלב אחו ירוק. עמודת זכרון עבה לכל הקברים שנותצו. לצידה, כמו במסדר חיילים אדוקים, מצבות שיש שחור ואבן חול, חלקן עם כיתוב ברור כמו נקברו לפני שנה ועשר שנים.
על אחד מהם שם גרמני לעיילא- ווילהלם שנייטטאכר (על שם הכפר), ששמו בעברית בנימין בן יחיאל. המיקס של השמות והסגנונות, חלקם עם פואטיקה גרמנית, חלקם עם פסוקים בעברית, נראה כמו דחסו לכאן את כל רפורמי אורתודוקסי משוחררי ומחזיקי הדת גם יחד. דלת עץ רעועה נפתחה, מהבית שרבץ בשטח הפרידהוף, ותהיתי בחלונות המלמלה הלבנים שלו, אם מעידי על חיים או נטושים. טיפוס הלום אנשים שמתחזק את בית הקברות ודר בו, הציץ ממנה והורה לי על עוד שתי חלקות של קברות יהודיים, בהמשך הרחוב. מאה הספיקו לי, אם כי מי יודע אלו אוצרות טמונים במצבות שאולי עתיקות יותר מאלו בנות המאה- מאה חמישים שנה.
הרכב גולש במדרון, וחוצה את השדות המאלפים של סוף הקיץ, שרעננים כמו תחילתו. ושוב הטמטום על העדר החיים המגוונים שיכלו להיות כאן, או שמא אם היהודים היו עודם רווחים פה, גם מכאן הייתי גולה, למקום בו יש מעט יהודים, והרבה זיכרון.
