הצטרפו לקהילת הפייסבוק שלנו

אל תפסידו עידכונים

אני עומדת בתור

סיימתי לאסוף את המצרכים הרבים, אלה שיגרמו לכל האנשים מאחוריי לפעור עיניים לרווחה.
ואז לגלגל אותן באכזבה.
זה ייקח זמן.
ואין קופה אחרת.
הקופאית מסתכלת עלי במבט מאתגר.
"עוד כמה דקות ואת שלי" אומרות העיניים שלה.
אין להן הרבה עניין שם בקופה.
כלומר, למעט אחד, מאד מרכזי בחייהן.
הן חייבות לנצח.
את מי, אתם שואלים?
את הלקוח.


כלומר, כאלה עם מוצר אחד לא ממש מאתגרים אותן.
אבל אני? אני הלחם והחמאה והנוטלה והמלפפונים….(נו, הבנתם) שלהן.
אני זה האתגר.
וקו הזינוק מסומן במקלון פלסטיק קצרצר ששם הלקוח שלפני, מיד היכן שמצרכיו המועטים מסתיימים ושלי מתחילים.
כלומר, מתחילים ולא נגמרים.
אין פה הרבה אמהות לארבעה. והרשימה היומית שלי היא כנראה אוסף שנתי של משפחה ממוצעת בגרמניה.
הבחור לפני משלם, מביט במסוע מאחוריו ומבין מיד את הדרמה שמתעתדת להתרחש ממש מתחת לעינו (Under his eye🤣)
ולא בא לו ללכת
לא.
הוא נשאר לצפות.
הקופאית סופקת כפיים וממתיקה מבט.
'שון טאג' היא קוראת לעברי בקול גבוה שאינו מסגיר את הסערה שתתחולל בעוד מספר שניות.
מבט אחד ישר אלי והקרב מתחיל.
היא מעבירה, אני מכניסה
היא מגבירה קצב,
לי עפו הפסטות.
היא לא עוצרת ומגדישה את המסוע מצידו השני,
אני לא מוותרת.
מושכת את כל המוצרים במהירות לשקיות שהבאתי בעוד מועד.


אני מזיעה.
השולחן ממשיך להתמלא במוצרים שכבר בורקדו ואני נמלאת מתח…ממשיכה בטירוף ללהטט את המצרכים לשקים. החברים מאחורה כבר מזמן מכרסמים פופקורן וגומעים פריץ קולה, צופים בנחת מהיציע.
שלושה מוצרים אחרונים,
היוגורט עף,
"עזבי אותך עכשיו" אני לוחשת לעצמי
"בדרך לתהילה, תמיד יהיו קורבנות"
אני ממשיכה במרץ, לא מביטה בגברת
האדומה מולי, שנדמה כי אבדה תקווה
הבננות אחרונות והמסוע נעצר.
כך, פעם ראשונה אחרי שנה של אימונים וכשלונות הצלחתי לסיים אריזת המוצרים שלי מהר יותר מהקופאית.
הבטתי בה, יצור מסכן.
אדומה וכעוסה.
"כרטיס או מזומן?"
שאלה בקולה הגבוה שניכרה בו כעת נימה של אכזבה.
"כרטיס", עניתי בחיוך מנצח.
"ומדליה" לחשתי לעצמי בהנאה.
ובדרך החוצה,
ממש מרוצה מעצמי,
היה נדמה לי ששמעתי
את כל התור
מוחא לי כף חרישית.

#רילוקיישן
*Haven't the jewish people Supered enough?

הדרה עוז-סיני

View all posts

קבלו עידכונים שבועיים מחי בגרמניה!
Holler Box