הבוקר קמתי נחוש. זוג נעליים חדש דנדש אנכי חומד וזאת משימה שאין לזלזל בה. פעם, כשהייתי צעיר ויפה, כשניראתי כמו אחותה הקטנה של קייט מידלטון (סתם, זה בחיים לא קרה), היה לי קטע עם נעליים. אהבה בלתי מוסברת, הבנה טוטאלית שהזוגיות הכי טובה שתצא ממני ולי מהעולם – זה עם זוג נעליים.
עכשיו,
באמת, באמת שניסיתי ללכת לאזור הקניות המפורסם קודאם ולדמיין שאני נמצא כעת ברובע בררה במילאנו. באמת שניסיתי.
אבל איך אפשר לקחת ברצינות אזור קניות זה שכל החנויות מזכירות את רשת החנויות ״מייסיס״ האמריקאית. יש משהו כאילו בסדר, אבל רק בסדר. תחושה שהחנויות פונות לעקרות בית מהפרברים שאוהבות ״פיין״, לא תעוזה. אוהבות ״קלאסי,נינוח ושקט״ ולא משהו חצוף עם אמירה.
עייפות החומר רבותיי – קווים לדמותה.
עברתי בלא פחות מ- 4 חנויות נעליים. ובאמת – שכאבו לי העיניים, העיצובים המגושמים, אימוץ הקו המאופק שהגרמנים כה אוהבים והשעמום היצירתי, העצלות המחשבתית הביאו אותי לסף ייאוש. הבנתי שעומדות בפניי שתי אופציות:
או להתאבד מהקומה העשירית במסעדת נני או ללכת לקה דה וו.
יצר ההישרדות חזק מכל ובטעות שאין לה הופכין בחרתי באופציה ב׳ – סיבוב בקה דה וו.
טוב, אז ככה:
יוסטון כפרה יש לנו וואחד בעיה.
נתעלם לרגע ממחלקת הסניקרס בקומה הראשונה שמזכירה לי את חנויות האאוטלט בשפיים או בגן שמואל, נתעלם לרגע שהמקום כל הזמן בשיפוצים ויש תחושה של אתר בנייה ולא של ״פנינת האופנה של ברלין״ ואפילו אעלים עין מהחלונות ראווה בכניסה הראשית שעוצבו בכזה חוסר טעם שזועק לשמיים שמחר בבוקר הייתי שולח לשנות גלות את מי שאחראי לתאונה האופנתית המובאת אל חלוננו.
מכיוון שאני מהיר תפיסה ובכל זאת עם מעט טעם, לאחר שניה וחצי או אולי אפילו שתיים הבנתי שבמחלקת הסניקרס בקה דה וו אין לי מה לעשות ולכן עליתי לקומה השישית לחפש לי את מגזין ״ווג״. מחלקת הסניקרס נמצאת בקומה הראשונה, המגזין הנחשק – בקומה השישית. מה שאיפשר לי לחלוף על פני הקומות השונות – דבר שבדיעבד צילק את נפשי הרעועה ממילא.
תשמעו,
אני לא יודע מי הקניין או הקניינית של הקה דה וו אבל גם אותם הייתי מוציא לגלות ואולי להורג. ברור לכל, מוסכם לכל הדעות כי המתחם רוצה לפנות לקהל מסוים – נובורישים שהטעם האופנתי שלהם עוד בחיתוליו, כאלה שחושבים שזה מגניב לקנות קפה עם אמריקן אקספרס פלטינה או אמריקן אקספרס שחור, כאלה שבאמת ובתמים חושבים שברלין זה יעד לקניות ובטיסת הלואו קוסט הראשונה של חברה על סף פשיטת רגל מצאו עצמם טסים לברלין ולא ללונדון, נניח. או לפריז, וואט אבר, או למילאנו – היהלום שבכתר.
הגעתי לקומה השישית אחרי שחשכו עיניי רק כדי לשוחח עם מוכר חתיך שבעולם מתוקן היה מציע לי נישואים ולא מספק לי תירוצים מדוע אין בחנות את המגזין ״ווג״ האמריקאי.
״זה נראה לך תקין שבמקום שמגדיר את עצמו כמרכז האופנה של ברלין לא יימצא ״ווג״ אמריקה?״
הוא הרהר ושתק. שתיקה בהסכמה בתרגום חופשי. ״שנעמוד דקה דומייה למען כבודה של אנה וינטור?״
״אנה וינטור?״ הוא שואל אותי.
״כן, אנה וינטור״ אני משיב
״על מה אתה מדבר?״ הוא שואל אותי.
אמרתי לו: ״עזוב חמוד, בוא נעמוד דקה דומייה ונמשיך בחיינו״
להפתעתי הרבה – הוא זרם. ותכלס, רשמתי לעצמי שאחד הגברים החמודים בברלין עובד בחנות המגזינים של הקה דה וו.
בלכתי, חלפתי על פניי פיצוציה. כן, בקה דה וו יש פיצוצייה. סיגריות ומגזיני פורנו לכל המבקש, כרטיסי לוטו בחזית וכל הדברים האלה שגורמים לתהות האם באמת מדובר במתחם יוקרתי. בינינו – זה כבר היה מביך. ברחתי כל עוד נפשי בי.
אז אני לא יודע אם אני כבר ממש על סף ייאוש מהטעם האופנתי המחריד של ברלין או שסתם אני ממש אבל ממש מחפש תירוצים לקפוץ רגע למילאנו.
מה אתם חושבים על האופנה בברלין? חוויתם חוויות שונות בקה דה ווה?
